נפגשתי עם ליאם בפעם האחרונה. אני עוד מעט עוזבת בחזרה הביתה, אני לא יכולה עוד להישאר בלונדון. המשפחה שלי צריכה אותי בבית. ליאם עובד על אלבום חדש, ויש לו הרבה הופעות. הוא לא יכול להיות איתי...
ארזתי את בגדיי האחרונים לתוך המזוודה, נפרדת מהחדר המשותף שלי ושל ליאם, מהזכרונות, מהעיר לונדון שכל כך אהבתי.
"נטלי, בייב? את פה?" שמעתי את ליאם שואל מאחוריי דלת החדר.
"כן, אתה יכול להיכנס" אמרתי מנגבת את דמעותיי ומנסה להישמע רגיל.
"היי" הוא אמר בזמן שסגר את הדלת וחיבק אותי מאחורה.
"היי" עניתי מעט מצוברחת.
"בכית?" הוא שאל מודאג כסובב אותי אליו וראה את פניי.
"כן... קצת" אמרתי והשענתי את ראשי על חזהו.
"נטלי..." הוא אמר וידעתי מה הוא רוצה להגיד.
"ליאם... זה בסדר... באמת" אמרתי והיצאו לי כמה דמעות שכל כך השתדלתי להחזיק.
"לא... זה לא" הוא אמר והרים את פניי. "אני ממש מצטער שאני לא יכול לבוא איתך. הלוואי ויכולתי... באמת... אבל אנחנו עמוסים בהופעות ובעבודה על האלבום החדש ו--" הוא אמר וקטעתי אותו.
"ליאם... כבר אמרתי לך.. זה בסדר.. אני מבינה שיש לך הרבה עבודה..." אמרתי לו מלטפת את פניו. "אני לא מאמינה שזה נגמר" מלמלתי לעצמי בשקט כשאני מסתכלת עליו ודמעות שוטפות את פניי.
"מה זאת אומרת נגמר?!" הוא שאל מבוהל וראיתי את הדמעות מתחילות להצטבר בתחתית עיניו.
"אני מצטערת ליאם.. אבל לא נוכל להמשיך ככה..." אמרתי לו בוכה והתייבתי על המיטה.
"אנחנו כן נוכל! את תראי! אנחנו נדבר כל יום בטלפון ובהודעות, ואני יתקשר אלייך בסקייפ אחרי כל הופעה ו--"
"זה לא יעבוד, ליאם!" אמרתי מעט מרימה את קולי והרגשתי חנוקה מבכי.
"כן זה כן! למה את לא מנסה?" הוא שאל כשהדמעות כבר זולגות מעיניו והוא מחזיק את ידיי, מתיישב לידי על המיטה.
"כי שנינו יודעים שזה לא באמת יעבוד! אנחנו לא נראה אחד את השני יותר! די ליאם... זה נגמר" אמרתי ושחררתי את ידיי מידיו בעדינות.
קמתי מהמיטה וסגרתי את המזוודה, מביטה פעם אחרונה בבית החלומות שלי בתקווה שעוד אחזור אליו יום אחד.
"נטלי, חכי" שמעתי את ליאם אומר והסתובבתי אליו.
"את יכולה להבטיח לי שתמיד תזכרי אותי? לא משנה מי יבוא אחרי?" הוא שאל אותי מנסה להתגבר על הדמעות.
"אני אף פעם לא אוכל לשכוח" אמרתי בהחלטיות, בטוחה בכל מילה שלי ורצתי לחבק אותו בפעם האחרונה.
"ואתה, ליאם? אתה תזכור אותי?" שאלתי אותו לאחר כמה דקות שעמדנו מחובקים והבטתי לו בפעם האחרונה בעיניו.
"עד יומי האחרון" הוא אמר ונישק אותי ברכות, נשיקה שאף פעם לא אשכח.
לקחתי את המזוודה שלי ויצאתי מהבית לכיוון המונית שחיכתה לי בחוץ.
במהלך הנסיעה הסתכלתי מהחלון, מנסה לחרוט בזכרוני את נופי לונדון, ואיתם את המקומות שאני וליאם ביקרנו בהם. הדייט הראשון, ימי ההולדת שלנו, המועדונים, המסעדות, החגיגות לחודש, שנה, שנתיים ביחד...
מה לא הייתי עושה בשביל להיות איתו עכשיו?? מה לא הייתי נותנת???
כשהמונית חנתה מחוץ לשדה התעופה יצאתי ממנה, והסתכלתי אחורה. ראיתי אנשים שמחים. אנשים שמטיילים עם הילדים שלהם, זוגות צעירים ומבוגרים שנהנים מהשגרה, כמו שאני וליאם היינו. הסתכלתי עליהם, ולא הבנתי... איך הם יכולים להיות מאושרים ביום שכזה? בשבילי זה יום אבל, יום בו אני נפרדת מאהבת חיי.
עברתי את כל הבדיקות והתקדמתי אל המטוס. אבל כשבאתי להיכנס בשער שמעתי צעקה מרוחקת.
"נטלי!" שמעתי את הקול המוכר שאני כל כך אוהבת לשמוע ומיהרתי להסתובב אחורה. זה ליאם. ליאם שלי.
"ליאם!" קראתי ורצתי לעברו, נבלעת בתוך זרועותיו החמות שמחבקות אותי חזק.
"מה אתה עושה פה?! אתה לא אמור להתכונן להופעה?!" שאלתי מבולבלת אבל החיוך לא יירד מפניי.
"מה זה משנה עכשיו? עכשיו אני איתך. ואני אף פעם לא עוזב אותך שוב" הוא חייך וליטף את פניי.
אבל... איך? מה? מה קורה פה?" שאלתי מגמגמת ברגע שראיתי עוד ארבעה בנים שהתנפלו עליי בחיבוקים.
"אנחנו מופיעים שם, קרוב לבית שלך, בישראל" לואי קרא מאושר ובילגן את שיערי עם חיוך שובב.
"באמת?! אני לא מאמינה!!" קראתי מאושרת וקפצתי על ליאם שוב.
"גם אני לא. זכיתי להיות איתך. והפעם לתמיד" הוא אמר וחיבר את שפתינו בשלמות.
YOU ARE READING
וואן שוטים ודמייני- וואן דיירקשן- One Direction One Shots & Imagines
Fanfictionוואן שוטים ודמייני שהייתי כותבת לפני מלאאאא זמןן והחלטתי סתם להעלות אותם לפה כדי שלא יעלמו..
