וואן שוטים ודמייני- וואן דיירקשן- One Direction One Shots & Imagines

Zayn - My Moment

כבר הרבה זמן אני רואה אותה.. כל כך יפה... כל כך מיוחדת...

כל פעם שאני יושב על אותו הספסל בגן אני רואה אותה עוברת ונכנסת לביתה, וזה עושה לי טוב...

אני רק מריח את ריח הבושם העדין שלה ואני מצתמרר.. השיער החום העדין שלה שנופל על כתפיה בגלים כל כך רכים... העיניים הירוקות שכל מבט מהן עושה לי תחושה של גן עדן.. השפתיים האדמדמות האלה שכל חיוך וצחוק לוקח אותי לעולם אחר...

אז היום התיישבתי שוב באותו הגן מול ביתה, על אותו הספסל המשקיף לכניסה הקדמית.

כעבור 10 דקות היא הגיעה, פתחה את שער הגינה הביתית ונכנסת, לא לפני שמבחינה בי ומחייכת.

אני חייב להזמין אותה לצאת איתי.. אבל אולי היא לא תרצה? אולי אני ללא מספיק טוב בשבילה?

אולי היא תרצה אותי כי אני מפורסם? או להפך, לא תרצה אותי כי אני אחד מהאנשים המוכרים ביותר היום?

חזרתי הביתה, לוקח מקלחת חמה. החלקתי את הג'ינס החדש על רגליי ולבשתי חולצת טריקו לבנה ומעליה בלייזר שחור. החלטתי שסוף סוף אני מזמין אותה לצאת. מה כבר יש לי להפסיד? חוץ מאת הכבוד שלי אולי...

דפקתי על דלת ביתה בנקישות חלושות, ולאחר כמה שניות דפקתי קצת יותר חזר, מקווה שהפעם תשמע.

היא פתחה את הדלת; היא הייתה לבושה בטרנינג וסוודר, להתגונן מהקור השורר בחוץ.

"נטלי, היי" אמרתי מחייך חיוך דבילי.

"היי זאין" היא השיבה לי חיוך. היא פתחה קצת יותר את הדלת וסימנה לי להיכנס.

התיישבתי על הספה והיא התיישבה לידי. "קר לך? אתה רוצה שאדליק חימום?" היא שאלה שוברת את השתיקה המביכה שנוצרה.

"לא לא, זה בסדר.." אמרתי מעט נבוך.

"נטלי.. רציתי לדעת... כבר הרבה זמן שרציתי לשאול את זה אבל לא היה לי אומץ... את רוצה אולי... לצאת איתי?" שאלתי מעט מהוסס, מרים את פניי אליה לראות מה תגובתה. היא הייתה נראית חושבת בהתחלה, אבל אז הרימה אליי את פניה בחיוך ואמרה "אני אשמח."

אי אפשר לתאר כמה ששמחתי באותו רגע. רציתי לצרוח לעולם!! סוף סוף הצלחתי לאזור אומץ ולהזמין אותה!!!

"אני רק אעלה למעלה להתלבש. 5 דקות ואני באה" היא אמרה תוך כדי עליה מהירה במדרגות.

"אוקיי" אמרתי אחרי שהיא כבר נכנסה לחדר. בזמן שהיא התלבששהה חשבתי לאן כדאי לי לקחת אותה.

לקולנוע? יותר מידי לדייט ראשון.

למסעדה? דוחק מידי.

לטיול? לא! מה היא כלב?!

חשבתי עם עצמי מה לעשות עד ששמעתי את צעדיה במדרגות. הסתובבתי והיא הייתה כל כך יפה..

את פניה עיטר איפור עדין; שפתיה היו מבריקות מגלוס, עינייה נראו זורחות ושיערה היה נראה כל כך רך.

היא לבשה שמלת מקסי בצבע ורוד עתיק ועל רגליה נעלי נעלי בובה.

כל כך יפה....

"וואו" היה הדבר היחידי שהצלחתי להוציא מפי. היא צחקקה בביישנות את הצחוק המדהים שלה, וכששמעתי אותו החיוך שלי רק גדל יותר.

"אז.. לאן הולכים?" היא שאלה מתקרבת לעברי.

"לאן שתרצי" עניתי וניסיתי להישמע כמו ג'נטמן אמיתי....

יצאנו והלכנו לקנות גלידה. שילמתי עליה והתקדמנו לעבר הפארק שאני תמיד הולך אליו.

"הפארק הזה יפה. לא יצא לי להיות בחלק הזה שלו" היא אמרה מתפעלת מהיופי והאורות הזרחניים בלילה.

"אני תמיד בא לפה ויושב שם על הספסל" אמרתי מצביע עליו והמשכתי.

"אני בא לפה שאני רוצה לחשוב או להיות לבד. המקום הזה מרגיע אותי.. אני תמיד רואה אותך פה עוברת ומחייך" אמרתי מעט חושש מהתגובה שלה והיא הפנתה את פניה עליי במהירות. בהתחלה חשבתי שהיא נרתעה מזה קצת, אבל ראיתי חיוך קטן שמבצבץ מבין שפתיה. "באמת?" היא שאלה והסתכלה עמוק אל עיניי.

"באמת" אמרתי והרגשתי חיוך קטן שעולה לי גם ואת לחיי מאדימות. הסתכלתי לה עמוק בעיניה הירוקות טובע בקסם שלהן וראיתי את חיוכה גדל.

'זה עכשיו או לעולם לא' חשבתי לעצמי, והתקרבתי אליה בצעדים איטיים כשמבטינו לא מתנתקים.

לאט לאט קירבתי את פניי אליה, מביט לה עמוק בעינייה וחושב שזאת כנראה הפעם היחידה שאראה אותן כל כך מקרוב.

התקרבתי והתקרבתי עד שהיינו במרחק סנטימטרים אחד מהשני, כשידיי מונחות על מותניה וידיה עוטפות את צווארי.

היא הניחה את מצחה על שלי ואפינו נפגשו.

"זה הרגע שלי..." לחשתי לה והנחתי את שפתיי על שפתיה...