פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 23 |•פחד ממוות•|

*ממליצה לכן לרענן את זכרונכן בפרקים- 2,16.

נקודת המבט של אושר-

״תרגעי!״ אחזתי בחוזקה בזרעותיה הקפואות של אלי.
הצרחות שהיא סיפקה מהרגע שבו אני וניר הגענו לבית של דור רק העלו את דרגת הפאניקה והפחד ששררו בי.
זו הפעם הראשונה שאני בבית הזה מאז אותו הלילה שזרק אותי.
מבטה ננעץ ברצפת האבן וקפא. שפתייה רעדו ואדמומיות התפשטה על כל פניה מעודף בכי.
״איפה עומרי?״ היא מלמלה בחצי קול ומבטה שעדיין היה רדוף, הפחיד אותי והכניס אותי למידת לחץ שהזכירה לי את היום שבו לסבתא שלי היה את אותו המבט האימתי הזה שיש כרגע לאלי. זה היה היום הנורא בחיי. היום בו סבתא שלי בישרה לי על מות משפחתנו.
״אלי, זו לא הפעם הראשונה שעומרי רב מכות. תתעשתי על עצמך ותרגעי כבר!״ צווחתי וניערתי בחוזקה את גופה מצד לצד. לא שמתי לב לתגובה המופרזת שלי עד הרגע שבו ניר צעק בשמי.
המומה מההתנהגות החריגה והכל כך לא אופיינית לי, התרחקתי מכה צעדים ומעדתי אחורה. מזל שניר היה שם כדי לתפוס אותי.
״לכי תעשי סיבוב.״ הוא לחש לאוזני בקול מלטף וידו עיסתה את זרועי בחמימות.

עינייה של אלי שידרו יציבות נפשית אך משהו במבטה עדיין היה רדוף. נלחצתי עד עמקי נשמתי. היא הייתה בעיצומו של התקף חרדה מבעית, כזה שלא הכרתי מאחר והיא לא שידרה מצוקה אלא רק הייתה אחוזת הלם וזה מה שהרתיע כל כך.
״אלי, לא התכוונתי להכאיב לך...״ התנצלתי והדמעות החלו להציף את עייני.
״לא ראית איך דור היה נראה.״ עיניה היו יוקדות כשהביטה בי. ״אחי התחרפן. אין לך שום זכות לתקוף אותי ככה. במקום לעזור את רק מזיקה לי ושופטת אותי.״ קולה היה שבור כשהטיחה בי את המילים הקשות.
״את צודקת, סליחה...״ סיננתי מבין שפתיי ולקחתי עוד שני צעדים אחורה. חשתי בליבי דקירה חזקה כשהסתובבתי והפנתי להם את גבי. דילגתי על שלולית הדם שהייתה על הרצפה, מזועזעת ועדיין מתקשה לעכל ויצאתי מהבית.

מאז הצלצול מאלי, לקח לי ולניר רבע שעה להגיע לכאן.
כשהגענו מצאנו את אלי יושבת על הספה, רועדת ומתייפחת בבכי. בכניסת הבית הייתה שלולית ענקית ומבעיתה של דם ואלוהים שיעזור, המקום היה נראה כאילו דאעש עשה שם ביקור פתע.
כשהגענו הבנים כבר לא היו פה. ניר הציף את אלי בשאלות ובקושי רב ולאחר אינספור פעמים שניסה לחלץ ממנה מילים, הצלחנו לנקוט טיפה של מידע-
אלי טענה שמאור סיפר לה שעומרי שם לב למצבו של דור רק לאחר שסיים לתקוף אותו וכשקלט עד כמה דור במצב גרוע, מיד התקשר אל העובד הצמוד של אבא שלו. אמא של אלי התקשרה אליה בהיסטריה ואמרה לה שעומרי עשה מעשה שיסבך אותו מאד ואלי שהייתה בבית הספר תפסה מונית אל הבית של דור. כשהגיעה לכאן, היו אבא שלה, עמוס- העוזר שלו, דור מחוסר הכרה, רופא פרטי ומאור.
לא היה שום זכר לעומרי ואף אחד לא יודע להגיד לאן הוא נעלם. מספר דקות בודדות לאחר שהגיעה החלו לפנות את דור לבית החולים ואבא שלה ועמוס התלוו אליו. מאור אמר לה שהוא הולך לחפש את עומרי ומאז הכל ידוע, אלי התקשרה אלינו וחיכתה לנו כאן. וזה בעיקרון כל הסיפור מנוקדת המבט של אלי.