☆ שעת סיפור אמיתי
לפני שנים רבות (טוב, אולי לא כזה רבות) הייתי ילדה שפתחה חשבון בכל עולם וירטואלי אפשרי. אהבתי לחקור את העולמות האחרים האלה, ליצור חברים מכל העולם, או סתם לבלות עם חברה טובה שלי - שהייתה אובססיבית לעולמות וירטואליים כמוני - בימים שלא יכולנו להיפגש פיזית.
אבל היה אתר אחד שאהבתי במיוחד. קראו לו פטפט פארק (Petpet Park). זה היה עולם וירטואלי צבעוני, קסום ומלא במקומות מעניינים: הכיכר המרכזית שתמיד הייתה צפופה מרוב משתמשים, ערים שלכל אחת מהן היה נושא מוגדר כמו אופנה או טכנולוגיה, חורשות ויערות מסתוריים, מנהרות שורצות רוחות רפאים ושודדים, חופים עם ספינות פיראטים, הר מושלג, אי טרופי, ואפילו אזור קריפי וחשוך מלא בזומבים. כל זה רק על קצה המזלג.
האווטארים שיכולנו לבחור לעצמנו נראו כמו חיות - חלקן הזכירו בצורה ינשוף, חתול, או כלב, ואחרות היו יצורים פחות מזוהים. חברה שלי ואני אהבנו לשוטט שם בין כל המשתמשים האחרים ולדבר איתם בצ'אט המוגבל יחסית, באנגלית הרעועה שהייתה לנו אז. לפעמים היא הייתה מצליחה איכשהו לריב איתם XD זכורה לי פעם אחת שמשתמשת אחרת דרשה ממנה ללבוש בגדים, אבל חברה שלי האמינה בתוקף שכלבים לא צריכים ללבוש בגדים וסירבה.
הכול היה טוב עד שאנשים התחילו להיעלם.
זה קרה בהדרגה. כמות המשתמשים שראינו בפטפט פארק הלכה והצטמטמה, לאט-לאט. בהתחלה חשבנו שאולי פשוט הפופולריות של האתר ירדה ולכן פחות משתמשים מתחברים אליו. בשלבים הראשוניים עוד היינו רואות אנשים בכיכר המרכזית - זה היה המקום שבו אם היית רוצה לראות אנשים, ידעת שלשם את צריכה ללכת.
אבל כשאנשים הפסיקו להופיע גם בכיכר המרכזית, הבנו שמשהו מוזר קורה.
מצאתי את עצמי משוטטת בעולם וירטואלי ריק, נטול נפש חיה מלבד NPCs - הדמויות הוירטואליות של המשחק עצמו, אלה שאף אחד לא משחק בהן, שנמצאות במקום אחד קבוע עם תפקיד מוגדר ואומרות את אותו המשפט בכל פעם שאת מדברת איתן. רק כשחברה שלי הייתה מתחברת גם כן, לא הייתי לבד.
המשך בתגובה הראשונה.